הרשת הדיגיטלית כבר נטמעה כל כך חזקה בחברה שנראה כאילו היא כאן מקדמת דנא.
ילד מגיח לאוויר העולם ועוד לפני הגיעו לגיל שלוש, כבר יכול לדרוש בתוקף את מכשיר
הפלא, כולו בגודל של כף יד. גם אנחנו, המבוגרים, מכורים למסכי הענק שמקשטים את
קירות ביתנו .
ילדים גדלים במחשכי הדיגיטל, פשוטו כמשמעו. חדר חשוך כבר לא מהווה, בהכרח, נורת
אזהרה לדיכאון הקרב ומגיע אלא לאמצעי לשיפור החדות והראות בזמן שהם צוללים
לעולמות אחרים.
קבוצות נרקמות, נבנות ונופלות, וכל זאת – בתוככי מדיה זעירה. העולם השתנה ונראה כאילו
כך היו הדברים מעולם.
אבל מה קורה בחברה? כשמנתקים לרגע את המבט מהמסך, מסתכלים על העולם החיצון?
העולם התלת מימדי? מה קורה בעולם החברתי/ זוגי? עולם שהפך, לעתים, להיות מתווך ע"י הרשתות הללו.
בהקשר הזה צריך להבין את היסודות לזוגיות טובה.
בתחילת הקשר, כשאנו מוצפים באדרנלין, כבר אז מתחיל לנבוט הקשר הזוגי. אבל במרחק
הזמן, הכימיה, באופן טבעי, הולכת ומתמתנת, הגוף חוזר לשלוח אותות אחרים, בני הזוג,
אט אט, נוטים להתכנס להווייתם הקודמת, ואז מתחיל המסע המעניין.
מהו אותו דבק שמאפשר זוגיות ארוכת טווח?
אין ספק שההערכה ההדדית מהווה גורם משמעותי, גם השארת מרווחים לחופש, להגשמה
עצמית ולמימוש שאיפות חלומות חשובה לא פחות. אבל גם ההתמודדות עם קונפליקטים היא
חלק מהריקוד הזוגי.
כשכל אלה נמצאים במעמקי התודעה שלנו, הבה נבחן מהי ההשפעה של משך ועוצמת
החשיפה לרשת האינטרנטית על הפרט וכיצד זה עלול להשפיע על הזוגיות בעתיד.
בהקשר הזה הייתי רוצה להתעכב על מושג ה"אמפתיה".
אמפתיה הינה יכולת רגשית כמו גם קוגניטיבית. במהותה היא באה לזהות את רגשות האחר
מתוך החוויה האישית שלו. למיומנות זאת חשיבות רבה מאוד לקיום האנושי היות והיא
מחברת בין האינדיבידואלים ומייצרת אפשרות של היכרות עמוקה , מתוך נקודת מבטו של
האחר. האמפתיה מאפשרת לנו, בעצם, להיות חלק מהמכלול ולא מחוצה לו כאשר נקודת
המוצא היא אישית. היחיד האמפתי ניחן במיומנות חשובה המאפשרת לו סיפוק מהחיים שלו,
בקרבת ובסביבת אנשים אחרים.
תנאי הכרחי לקיום אמפתיה הינו היכולת להקשיב, ומה שעשוי להגביר יכולת זו היא
האפשרות לעשות זאת מבלי להאיץ בבן השיח, כמו גם להישיר מבט ולהסתכל לו בלבן
שבעיניים כי הלבן הזה, בשילוב ג'סטות של הגוף, מהווה צוהר להבנת מצבו הרגשי של
האחר.
אבל, לעומת זאת, מה קורה כאשר במשך שעות רבות אנחנו נמצאים בתוך מסכים? מה
קורה כאשר אנחנו לומדים להישיר מבט, אבל בעיקר למסך והשיחות החטופות שאנו
מבצעים הן מעל הראש?
כמה אינפורמציה חשובה הולכת לאיבוד באמצע, כמה הבנה רגשית נעלמת מעינינו? יתרה
וחמור מזאת, אנו מניחים שאנחנו מבינים את האחר אך הבנה זו חודרת למוחנו דרך פילטר
הפרשנות הווירטואלית שלנו שכן חסר לנו מידע שהיה עשוי להיות מסופק במפגש פרונטלי
ואנו משלימים אותו בעצמנו, לא אחת כפרי דמיון. אנחנו הופכים להיות יצורים אגוצנטריים
ומרוכזים בעצמנו ובדרך, מאבדים ממעטפת שומן הלהקה שכה חשובה בימים הקרים.
העדר מיומנות זאת בהחלט מרמז על העתיד לבוא ואותותיו ניכרים כבר עכשיו. לא אחת
מזדמן לי לפגוש דור צעיר של אנשים, מרביתם צעירים, שמרגישים ייאוש ומיאוס מתרבות
אגוצנטרית זו, במקרים לא מועטים, עד כדי איבוד החשק ליצירת זוגיות. דור מסכי כף היד
יחסית אמנם חדש, עניין של כ-15 שנה, אבל יש ניחוח של שינוי, ולא תמיד לטובה.
אז הורים יקרים,
חכו רגע עם המסכים, הגבילו זמן מסך ככל הניתן, בטח בגילאי יסודי,
תנו לילדים לעצב את האישיות שלהם במו ידיהם, אפשרו להם להתבונן, לחוות, להתעניין.
אל תוותרו ותמצאו עצמכם כסוכן מכירות שכל תפקידו לתת לילדים דמי כיס ולראות במורים
מעין שמרטפים, אל תוותרו על הסביבה להוות חצר למידה והתפתחות.
החצר הדיגיטלית היא מדיום קר ומטבעו מחסיר דברים חשובים לפיתוח עיצוב האישיות. לכל
דבר יש זמן, ודחיית סיפוקים מעולם לא הזיקה. בסופו של דבר, כל הורה רוצה שילדיו,
לכשיתבגרו, ימצאו שותף הולם ואוהב למסע חייו.