Image by Sincerely Media
  • מורן בכר רווה

לריב על זרי דפנה

איזה מתכון מנצח יש לריב הזה – להוציא, להקיא ולחבוט במזרן קפיצים. הוא לא נקרע, כמעט ולא משאיר סימנים, בטח בהתחלה, וכמעט תמיד חוזר לאותו מצב התחלתי.

נכון שאחרי כמה זמן משהו שם נשחק.

נכון שהסדין עלול להיקרע.

אבל אז אפשר יהיה להגיע לחנות ולרכוש סדין חדש, לבן כזה, מגוהץ, שאומר שמעכשיו הכול יהיה נקי ויפה, ריח של חדש אופף אותו, לפחות עד הקרע הבא. אז ככה זה לריב עם בן/בת הזוג, במרחב הבטוח. כי נשבענו אחד לשנייה, אם זה תחת החופה או פשוט לעצמנו, הבאנו ילדים, קנינו בית. לא נפריד חבילה בגלל ריב מטופש. אז נסתפק בפורקן פה ושם, בקטנה.

אז אם כבר לריב, הבה נעשה זאת על זרי דפנה.

זוגות מגיעים לטיפול זוגי כי בבית לא קל, המריבות אינן פוסקות, ולא אחת עולה השאלה המתבקשת, על מה, בעצם, היה הריב? היא: "על מה... לא זוכרת כבר... זוכר?" והוא: "נדמה לי ש... לא יודע... תזכירי לי". במקרה הטוב יעלו משהו מנבכי הזיכרון: "היית חמוצה", או "דיברת באגרסיביות", "העלבת את אימא", – לא חסר סיבות.

אז על מה אנחנו בעצם רבים ולמה.

הזוגיות אמורה להיות המקום הבטוח, שם אנחנו מכירים, רגילים, מתנהלים בצורה הכי אותנטית. אדם חי ומתנהל במצבים שונים, בקרב קבוצות שונות. אם זוהי המשפחה, מקום העבודה או מקום הבילוי. בכל אחת מאלה אנחנו עוברים חוויות שונות ויחסי הגומלין עם חברי אותה קבוצה משתנים בהתאם לאופייה.

זה לא שאנחנו באים עם מסיכה, ההתנהגות שלנו בקרב הקבוצות השונות משקפת את מי שאנחנו אבל עם מקדם דריכות. כי אם נתנהג כדמות בעלת אופי שכוללת גם את סף התסכול הנמוך שלנו, נשתמש בשלל המילים והדימויים שמצויים בראשנו מול הבוס, בפגישות עבודה או אפילו בין החברים, סביר שאלה לא יכילו אותנו לאורך זמן.

הנפש מחפשת פורקן בדיוק כמו שהמים מחפשים לאן לזרום. אנחנו עומלים על ויסות עצמי שעות רבות במהלך היום, מכסים את הרגשות ואת הכעסים בזמן אמת. לפעמים זוכרים שהיה אירוע מבאס ולפעמים אפילו לא.

אבל בסוף יום עמוס שכזה אנחנו מגיעים הביתה, למבצר הפרטי שלנו, זה שמוגן בחומות האמורות לשמור על הפרטיות שלנו. ועדיין בבטן עמוק יש רעד, שכן היה יום לא קל.

ואז, ברגע שכזה, מפציע סוג של מתג הפעלה שלא קשור – פרצוף חמוץ, הבעת תסכול של עייפות, תמימה ככל שתהיה, השד הירוק שהיה רדום עד כה, יוצא לאוויר העולם. ואז יש לפתע סיבה למסיבה, אבל עם מוזיקה דרמטית, ריב פורץ. ברגע האמת יש סיבה, כי הנפש זקוקה להסבר רציונאלי לפרץ האלימות. דברים שהיו עוברים חלק ובכיף בגרון אם עבר עלינו יום טוב, עוברים בכאב ובתסכול ומלווים בצורך לפורקן אחרי יום רע.

או אז הריב הופך להיות אישי, עולים כל אותם רגשות שהיו מודחקים עד כה, כעס על כך שדווקא אני נדרשת לעשות כלים, להשכיב את הילדים או מתבקשת להזמין טכנאי למכונת כביסה ולהמתין עד שיגיע. הוא לא מבין שאין לי זמן לעשות את זה, אך הוא לא מתחשב. מבחינתו, הכול הגיוני כל כך, אז ברור שאכעס.

אבל העוצמה וחוסר היכולת למצוא פתרון זוגי קל בא מהמקום שהנפש רוצה לגעוש. הרגשות האמיתיים, אלה שמבעירים את הגזרה, הם אותם מצבים המביאים אותי למצב נפשי ירוד – הבוס שלי נזף בי בעבודה מול קולגות או ששמעתי שחברים טובים שלי קבעו נסיעה בלעדיי. האגו שלי עבר אז מכבש אכזרי. זה קבור עמוק בפנים, מחכה לרגע ההתפוצצות, אבל רגשות עזים אחרים מרימים את הראש, באים לתת פורקן לאותם רגשות מבוישים.

נכון שישנן סיבות לגיטימיות אחרות למריבות. אבל תופתעו (או שלא) לגלות שהרבה מהמריבות הן בגלל בטן מלאה, ולאו דווקא על בן /בת הזוג.

אז מה אפשר לעשות?

קודם כל מודעות, מודעות, ועוד קצת מודעות. פתרון מעולה נוסף יהיה לנסות ליצור שגרת זוגיות של פורקן והכלה. זה יכול להיות בשעת ארוחת הערב, או אגב שיחה צפופה במיטה, שבה בני הזוג מדברים ומשתפים מה עבר עליהם במהלך היום. לשיחה מעין זו יש להציב רק כלל אחד – בני הזוג רק מקשיבים זה לזו, ללא הפרעה! לעיתים, כשמספרים על אירועי היום, הזיכרון מחדד לנו גם אירועים מבאסים שאנחנו נוטים להדחיק כדי לתפקד ברוגע. כך, הרגשות יוכלו לצאת ולהתאוורר.

בשיחת מיטות שכזו חשוב לא לתת עצות או לבקר שכן אם עושים כן ללא שהתבקשנו, הפורקן המיוחל לא יגיע ומטרת השיחה לא תושג. יתרה מזאת, זה עלול לייצר חוסר מוטיבציה לשחרר את כל הפרטים שכן ביקורת ושיפוט מכווצים לא פחות מאותם אירועי היום הקשים. ואם לא נשחרר, הבטן תישאר מלאה והמטרה לא תושג. ואם בכל זאת תתבקשו לתת עצה, עליכם לתת אותה ללא שיפוט. לתת עוד זווית, ברוח טובה. ובסוף השיחה, חיבוק, חיזוק, משהו זוגי ונעים. אז תהפכו את הזוגיות שלכם למקום בטוח ומכיל, הקשר המובן מאליו. שם ניתן להביא ולבטא את עצמי, גם כשאני פגוע אגו, בטוב וברע. לדעתי, לזה התכוון המשורר.