סמנטיקה בסיר לחץ - כיצד מילים לכאורה תמימות הופכות לנפיצות בחברה טראומטית

השיח הציבורי אינו מורכב רק מעובדות, אלא גם ממשמעויות. לעיתים דווקא מילים שנראות לכאורה פשוטות או ניטרליות, נושאות מטען רגשי עמוק במיוחד.

במצבים של מתח חברתי מתמשך, מילים אינן פועלות רק ברמה הלשונית. הן פועלות גם ברמה האסוציאטיבית והרגשית. אותה מילה יכולה להישמע ניטרלית לחלוטין בהקשר אחד, אך לעורר תגובה חריפה כאשר היא נאמרת בתוך הקשר פוליטי, היסטורי או טראומטי.

כך נוצרת תופעה שאפשר לכנות “סמנטיקה בסיר לחץ”.

כאשר חברה מצויה תחת לחץ מתמשך , ביטחוני, פוליטי או קיומי ,השפה עצמה נעשית רגישה יותר. מילים מקבלות משמעות רחבה בהרבה מן המשמעות המילולית שלהן. הן מפעילות זיכרון קולקטיבי, פחדים, זהויות ואסוציאציות.

בתוך מציאות כזו מתפתחת לעיתים סמנטיקה אסוציאטיבית: משפט שנאמר בתום לב עשוי להיקלט על ידי חלק מן הציבור כטעון או מאיים, משום שהוא נוגע במוקד רגשי או זהותי.

התגובה אינה תמיד נובעת מן המשפט עצמו, אלא מן המטען הרגשי הקולקטיבי שבתוכו הוא נשמע.

דוגמה לכך ניתן היה לראות לאחרונה כאשר עיתונאית ישראלית אמרה במהלך שידור כי היא מקווה ש“כל הערבים ילכו להצביע בקלפיות – אינשאללה”.

לכאורה מדובר במשפט המעודד השתתפות אזרחית , ערך בסיסי בכל דמוקרטיה. אולם האופן שבו המסר נוסח עורר אצל רבים תחושת אי־נוחות.

כאשר הקריאה להשתתפות פוליטית מופנית לקבוצה זהותית אחת בלבד , “הערבים” , ולא אל כלל אזרחי המדינה, נוצרת הבחנה סימבולית בין קבוצות. בתוך מציאות ישראלית רגישה, ניסוח כזה עלול להישמע לא כהזמנה אזרחית כללית אלא כהדגשה של זהות לעומתית.

עבור חלקים בציבור היהודי בישראל, במיוחד בתקופה שבה החברה הישראלית מצויה בתוך טראומה לאומית ומאבק מתמשך על לגיטימציה בזירה הבינלאומית, אמירות מסוג זה נוגעות לעיתים בדיוק בנקודה הרגישה ביותר.

תחושת אי־הנוחות מתחזקת גם על רקע העובדה שחלק מהמפלגות הערביות בכנסת אינן מגדירות את עצמן ציוניות, ולעיתים נשמעות מנציגיהן אמירות הנתפסות כעוינות כלפי המדינה. בתוך מציאות מורכבת כזו, ניסוחים המדגישים זהות לאומית נפרדת עשויים להתפרש על ידי חלק מהציבור כהתרסה, גם כאשר ייתכן שהכוונה המקורית הייתה שונה לחלוטין.

חשוב להדגיש: עצם ההשתתפות הפוליטית של אזרחי ישראל הערבים היא זכות מלאה ויסוד מרכזי בדמוקרטיה. אך דווקא בתקופה רגישה כל כך, הבחירה במילים ובהקשר שבו הן נאמרות מקבלת משמעות גדולה במיוחד.

ייתכן בהחלט שהכוונה המקורית של אותה אמירה הייתה חיובית , לעודד השתתפות אזרחית. אולם הדוגמה הזו ממחישה כיצד ניסוח סמנטי מסוים עשוי להישמע אחרת לחלוטין בתוך מרחב חברתי טעון.

ייתכן שניסוח כולל יותר , קריאה לכך שכלל אזרחי ישראל, על מגוון זהויותיהם ועמדותיהם, ישתתפו בתהליך הדמוקרטי , היה מתקבל באופן מאחד יותר.

תופעה זו קשורה גם למה שמכונה בפסיכולוגיה חברתית “ספירלת השתיקה”: מצבים שבהם ציבור רחב ומתון יותר נוטה לשתוק, בעוד קולות רדיקליים או טעונים יותר נשמעים בעוצמה רבה יותר, ולעיתים נוצרת תחושה שהם מייצגים ציבור שלם.

בתוך סביבה רגשית טעונה, השפה מתחילה לשמש לא רק ככלי תקשורת, אלא גם ככלי לפריקה רגשית. כאשר רגשות עוצמתיים , פחד, כעס, תחושת עוול או איום , אינם מעובדים או מווסתים, הם עשויים להופיע בשיח הציבורי דרך מטפורות, רמיזות וניסוחים טעונים.

במובן זה, השפה מאפשרת לעיתים לבטא זעם מבלי לומר אותו במפורש.

המילים עצמן עשויות להישמע מתונות, אך המטען הרגשי שמאחוריהן יוצר תחושת הסלמה. אפשר לראות בכך סוג של רדיקליות סמנטית, לא בהכרח בתוכן המפורש של הדברים, אלא באופן שבו השפה פועלת בתוך מרחב רגשי טעון.

במאה ה-21 התהליך הזה מתעצם עוד יותר בשל הרשתות החברתיות והאלגוריתמים, הנוטים להעצים דווקא תוכן רגשי וקונפליקטואלי. שיח טעון מתפשט מהר יותר, נצרב חזק יותר בתודעה הציבורית, ולעיתים נדמה שהוא מייצג את הכלל , גם כאשר מדובר בקולות קיצוניים יותר.

דווקא משום כך האחריות הציבורית של אנשי תקשורת ושל מובילי דעה גדולה במיוחד.

חופש הביטוי הוא ערך יסוד בדמוקרטיה. אך בחברות החיות בתוך מציאות מתוחה וטראומטית, גם אינטליגנציה רגשית ציבורית הופכת למשאב חיוני.

אין מדובר בצנזורה של מילים, אלא בהבנה עמוקה יותר של כוחן.

בתוך מציאות של טראומה קולקטיבית, לעיתים מילים אינן רק מילים.הן נוגעות בזהות, בזיכרון, בפחדים ובתקוות של חברה שלמה.

ובסיר לחץ חברתי , גם סמנטיקה יכולה להפוך לנפיצה.