בין התיכון למציאות

“זאת אני, הרבה לפני שהתחלתי להתווכח עם הזמן.”

אני מסתכלת על התמונה המטושטשת הזאת.

זאת אני. באמת אני.

אבל גם קצת לא.

כי בכל שנה אני משתנה , לא רק חיצונית, אלא גם באופן שבו אני מסתכלת על עצמי.

ובכל שנה נוספת, מתגנבת אותה מחשבה קטנה-גדולה:

מה הגיל עושה לי? ומה הוא עוד יעשה?

במראה, אגב, אני עדיין בתיכון...

זה לא עניין ביולוגי, זה עניין אסוציאטיבי.

הגוף אולי התקדם, אבל הנפש , היא לפעמים נשארת במקום שבו הרגש היה הכי טעון, הכי חי, הכי

“אני”.

ואז מגיעה תמונה לא מחמיאה, כזאת עם קווי מתאר גאוגרפיים , סמן הגיל 😊

ובתוך רגע , אני כבר לא בת 16, גיל תיכון, אלא “אני בדרך לשם, הצד השני”.

הצד הזה.

זה שלא מדברים עליו.

זה שגורם להזיע בלי סיבה,

כאילו מישהו לחש לי באוזן: הזמן עובד.

ופה נכנסת התרבות, כמו שותפה חכמה (או ערמומית במיוחד) למנגנון הנפשי הזה.

אפליקציות שמצעירות, פילטרים שמוחקים, טיפולים שמבטיחים “רק קצת לעצור את הזמן”

כאילו מישהו לקח את מנגנון ה־forever young הפנימי שלי

והפך אותו למודל עסקי.

אם וויניקוט דיבר על “העצמי האמיתי” מול “העצמי הכוזב”,

נדמה שהיום אנחנו כבר לא צריכים לפתח עצמי כוזב לבד ,

הוא מגיע עם ממשק משתמש נוח.

וגם פרויד אולי היה אומר כאן משהו על הכחשה ,

לא כהפרעה, אלא כדרך חיים.

הכחשה שמקבלת פילטר, תאורה טובה, ואופציה לשמור בגלריה.

במקום תהליך טבעי של התבגרות , שיש בו גם עיבוד, גם אובדן, וגם יצירה מחדש ,

אנחנו נתקעים.

אי שם.

בגיל שבו הרגש היה הכי רועש, הכי דרמטי, הכי “או הכול או כלום”.

מין קיבעון התפתחותי עם תאורה רכה.

וכאן קורה משהו מעניין (וקצת מטריד):

הנפש והתרבות עושות יד אחת נגד המציאות.

כי המציאות לא השתנתה , הגוף מתבגר, הזמן עובר, החיים זזים.

אבל המעטפת?

היא מספרת סיפור אחר.

וכשהפער בין המציאות לבין תפיסת המציאות גדל ,

לא נוצר יופי.

נוצר מתח.

מין “יבלת קיומית” קטנה,

שלא באמת כואבת כל הזמן,

אבל אי אפשר להפסיק לגעת בה.

הממשק הלא קוהרנטי בין המעטפת לבין מנגנון החיים המקורי , מייצר קצר.

מין שקר עדין כזה: אני לא משתנה, אבל הגוף… מדבר אחרת.

כמו שני קולות שלא בדיוק מסונכרנים , אחד נשאר בן 18, והשני כבר קובע תור לאורתופד (סתם, רק

לפעמים).

והשאלה שנשאלת היא לא אם זה קורה ,אלא עד מתי זה משרת אותנו.

ומה המחיר.

מה זה עושה ליכולת שלנו לעבד? להשלים?

מה זה לוקח מהמיומנויות שלנו , של הסתגלות, של גמישות, של קבלה מורכבת יותר של עצמנו?

כי אין כאן תשובה אחת.

אנחנו יצורים ש”אוכלים בעיניים” , אבל החיים דורשים מאיתנו, בשלב מסוים, ללמוד גם לאכול קצת

אחרת.

אולי יותר לאט, אולי עם יותר תשומת לב, אולי עם פחות צורך להוכיח משהו למראה.

וכאן נוצר המתח:

מצד אחד , כשאנחנו מחוברים למציאות, אנחנו מרגישים יותר יציבים, יותר מדויקים לעצמנו, לפעמים

אפילו יותר חופשיים.

מצד שני , המפגש עם המציאות גם פוגע.

הוא מחדד את הפער, מכניס חיכוך, לפעמים אפילו מערער.

ואולי זה לא משהו שצריך “לפתור” , אלא משהו שצריך לווסת.

כמו שוויניקוט דיבר על מרחב ביניים ,

אזור שבו מתקיימים יחד גם המציאות וגם הדמיון,

אולי גם כאן אנחנו צריכים למצוא מודוס ויוונדי משלנו:

קו דק שמאפשר שיח מווסת בין מי שאנחנו מרגישים לבין מי שאנחנו הופכים להיות.

כי אולי הבעיה היא לא עצם קיומה של מציאות סובייקטיבית,

אלא המרחק שהיא תופסת מהמציאות הקיומית.

וכשיש קצת פחות מרחק,

יש קצת פחות צורך להילחם בזמן,

וקצת יותר מקום פשוט לחיות בתוכו.

וגם אני שם.

בתווך הזה , בין מתבגרת נצחית לבוגרת קצת טרחנית.

לא תמיד יודעת ליישב את הפער.

לפעמים אני בונה, לפעמים אני מתנגדת,

ולפעמים… פשוט בא לי מתיחת פנים קטנה. ככה, בקטנה. רק לסדר את המציאות שתתאים למצב

רוח.

אני עובדת על להישאר עם הרגליים על הקרקע,

ועל לבנות מתוך השינויים , לא נגדם.

אבל בואו נודה באמת: זה לא לינארי, וזה בטח לא אלגנטי.

ואולי זה בדיוק העניין ,

לא להישאר בתיכון,

ולא למהר להיות “מבוגרת כמו שצריך”,

אלא ללמוד לחיות בתוך הפער, בלי להיבהל ממנו.

כי בסוף, לא הזמן הוא הבעיה ,

אלא כמה אנחנו עסוקים בלהתווכח איתו.

ואם כבר להתווכח

אז לפחות עם קצת הומור,

וקצת פחות פילטרים.