הקשר בין טראומה ונטישה רגשית להזדהות עם התוקפן

בחינה פסיכואנליטית של דינמיקות רדיקליזציה בקרב צעירים בזירה הציבורית והדיגיטלית מאמר מחקרי מבוסס דוקטורט

פתיח אישי

השאלה שנולדה בבית.

התשוקה שלי לחקור את הנושא נולדה, לצערי, בנסיבות אישיות.

בתי חיה באירופה. בתחילת המלחמה היא חוותה שינוי חד ביחסם של חבריה ללימודים , צעירים אינטליגנטים, ליברליים, כאלה שהכרנו כחבריה וכמכריה. מה שאפיין את רובם לפני כן היה דווקא היעדר עיסוק פוליטי משמעותי. הידע שלהם על ישראל, גבולותיה והסכסוך באזור היה שטחי למדי, ולעיתים כמעט אפסי.

ואז, כמעט בן לילה, התגבשה דעה.

לא דעה מורכבת או מהוססת , אלא עמדה ברורה, חדה, מלווה בהתנהגות מרוחקת ולעיתים אף מנוכרת כלפי בתי.

מבחינתי זו הייתה סיטואציה מפחידה מאוד. בתוך זמן קצר אותם צעירים, שלכאורה לא החזיקו בידע מעמיק, הפכו לבעלי עמדה נחרצת. תהיתי לעצמי: מה הם יודעים כעת שלא ידעתי שהם יודעים? או אולי דווקא הידיעה המועטה , ואולי היעדרה , היא לב העניין?

לא רק כאם, אלא גם כאשת מקצוע, ניסיתי להבין: איך זה קורה? איך צעירים שלא עסקו כמעט בפוליטיקה מאמצים במהירות זהות פוליטית ברורה ומשנים דפוסי קשר? מה מאפשר מעבר כה חד, כה טוטאלי, היוצר חוויית הכרעה מוסרית מוחלטת?

האינטואיציה הראשונית שלי לא הובילה אותי להסבר אידיאולוגי. לא ראיתי שם תהליך עומק של למידה, עיון או גיבוש עמדה מושכלת. הרגשתי שיש כאן משהו אחר , אולי הזדמנות לרגע חברתי טעון, לאדרנלין קולקטיבי, להשתייכות ברורה לקבוצה שמספקת בהירות, מפגשים ותחושת צדק.

במובן מסוים, נדמה היה שהמחיר נמוך: ויתור על מורכבות, אולי אפילו על קשר, בתמורה לעולם רגשי ברור יותר. זהות חדשה, שנלבשת במהירות, המציעה שייכות ומבנה , במיוחד ברגע של סערה.

מתוך השאלה הזו נולד המחקר.

השערת המחקר: טראומה, נטישה רגשית והזדהות עם התוקפן

השערת המחקר ביקשה לבחון קשר בין טראומה מוקדמת ונטישה רגשית לבין הזדהות עם התוקפן, כפי שהיא מתבטאת בדינמיקות של רדיקליזציה בקרב צעירים במרחב הפיזי והדיגיטלי.

הנחת היסוד נשענה על מסורת פסיכואנליטית ארוכה, הרואה בהזדהות עם התוקפן מנגנון הגנה המאפשר מעבר מעמדה של חוסר אונים לעמדה של כוח. במצבים של איום, פגיעות או נטישה, הזדהות עם הכוח התוקפני עשויה לספק תחושת שליטה, סדר ומשמעות.

האם ייתכן כי חוויות מוקדמות של חוסר הכלה, אי נראות, פרידה או פער מתמשך בין צורך רגשי לבין תגובת הסביבה יוצרות פגיעוּת מבנית המגבירה נטייה להזדהות עם עמדות מוחלטות ותוקפניות בזירה הציבורית?

ממצאים: לא דטרמיניזם אידיאולוגי, אלא פגיעוּת מבנית

ממצאי המחקר לא תמכו בקשר ישיר ודטרמיניסטי בין טראומה מוקדמת לבין אידיאולוגיה קיצונית מגובשת. צעירים רבים שהביעו עמדות מוחלטות לא החזיקו בהכרח בעמדה פוליטית עמוקה או עקבית.

במקום זאת, עלתה תובנה מורכבת יותר:

פגיעות מוקדמת אינה “מייצרת רדיקליות”, אלא מייצרת פגיעוּת לוויסות חיצוני ולחיפוש זהות קולקטיבית מארגנת.

המונח “פגיעות שקטות” מתייחס לאירועים שאינם בהכרח טראומות דרמטיות, אלא לחוסר הלימה מתמשך: ילד שזקוק להרגעה ומקבל ביקורת, מתבגרת שמבקשת נראות ומקבלת הדרכה קרה, אובדן שלא עובּד רגשית, או סביבה שאינה מצליחה לשאת מורכבות רגשית.

כאשר מנגנוני ויסות פנימיים אינם מתבססים דיים, מתפתח צורך בעוגן חיצוני. הקבוצה, הנרטיב או הזהות הקולקטיבית הופכים למרחב מארגן.

במילים אחרות, במפגשים המאורגנים הללו , בין אם פיזיים ובין אם דיגיטליים , עשויים להימסך פצעי הילדות, ולהתלבש זהות בדויה או מושאלת, המאפשרת חוויית השתייכות שומרת, יציבה ומגינה.

הזדהות עם התוקפן במרחב הדיגיטלי

במרחב הדיגיטלי מנגנון זה מועצם באופן משמעותי.

ממצא מעניין נוסף היה שרבים מן הנחקרים שהגיעו לאזורי התכנסות והפגנות נמצאו ככאלה שאינם בעלי זהות פוליטית ברורה, ולעיתים אף פחות פעילים ברשתות החברתיות. לעומת זאת, השיח ברשת התאפיין באסטרטגיה רגשית ברורה , פנייה ל“מנגנון הבטן הרכה”.

הרצון לגעת ברגש מקדש את האמצעים: כל מילה, כל משפט, כל דימוי שמעורר רגש חזק , נאסף, מודגש ומועצם. השיח נוגע במכאובים, בזיכרון קולקטיבי בועט, באירועים היסטוריים טעונים , כנראה מאז ועד עולם.

השיח מתאפיין בדיכוטומיה (“אנחנו” מול “הם”), באנלוגיות היסטוריות טעונות, בדה־לגיטימציה אישית ובדה־הומניזציה. אלגוריתמים מתגמלים רגש חזק, בהירות מוחלטת והקצנה.

במצב כזה, הזדהות עם עמדות תוקפניות אינה בהכרח ביטוי לאידיאולוגיה עמוקה, אלא מנגנון רגשי של מעבר מחוסר אונים לכוח.

הטראומה , האישית או הקולקטיבית , אינה מעובדת, אלא מגויסת. היא הופכת לקיצור דרך רגשי המייצר חרדה קיומית ודחיפות מוסרית.

כך נוצרת זהות מוחלטת: לא כעמדה מורכבת, אלא כעמדה מגייסת.

הבחנה מרכזית: שדה פיזי מול מרחב דיגיטלי

אחת התובנות המשמעותיות של המחקר היא ההבחנה בין הזירה הפיזית לבין הזירה הדיגיטלית.

במרחב הפיזי , למשל במחאות , ההתגייסות הקולקטיבית יכולה לשמש כמרחב ויסות חיובי. הנוכחות הגופנית, הסנכרון, המפגש האנושי מאפשרים פורקן ותחושת שייכות מבלי בהכרח להקצין זהות.

לעומת זאת, במרחב הדיגיטלי, בהיעדר ויסות הדדי ישיר, מתעצמת הנטייה להקצנה דיסקורסיבית. השיח הופך מוחלט, אישי ומטיל דופי, והאלימות הסימבולית מתנרמלת.

אותה פגיעוּת מוקדמת יכולה להתבטא בשטח כהתארגנות רגשית מווסתת  וברשת כהסלמה.

סוכני כאוס וגיוס רגשי

המחקר זיהה גם תפקיד של שחקנים דומיננטיים בשיח הציבורי , “סוכני כאוס” , המשתמשים במודע או שלא במודע בטראומה קולקטיבית ובשפה מוחלטת לצורך גיוס.

השוואות לפשיזם, לדיקטטורה, לאסונות היסטוריים או לבגידה קיומית אינן מתפקדות ככלי ניתוח, אלא כמנגנון רגשי המפעיל חרדה ומגייס הזדהות.

מסרים אלו זוכים להדהוד דווקא משום שהם פוגשים פגיעוּת מוקדמת: צורך בעוגן, בהגנה, בתחושת צדק ובהירות.

רדיקליזציה כניסיון לתקן חסר

המסקנה המרכזית היא כי רדיקליזציה אינה בהכרח תוצר של רוע או אידיאולוגיה טהורה, אלא לעיתים ניסיון רגשי לתקן חסר מוקדם.

כאשר זהות פנימית אינה יציבה, זהות קולקטיבית מוחלטת יכולה להציע תחושת סדר וכוח.

הבעיה אינה בשייכות עצמה, אלא באופן שבו היא נשענת על דיכוטומיה, חרדה קיומית ודה־לגיטימציה.

מילה אישית כמטפלת וכחוקרת, אני פוגשת שוב ושוב את המתח שבין כאב לשייכות.אני יודעת עד כמה הצורך להיות חלק ממשהו גדול מאיתנו הוא צורך אנושי עמוק. שייכות יכולה להחזיק, להרגיע, לארגן חרדה ולתת משמעות. אבל אני גם רואה עד כמה כאב שלא קיבל מקום עלול לחפש לעצמו במה  וכאשר הוא פוגש שיח מוחלט ומקטב, הוא עלול להפוך לדלק להסלמה.

העבודה המחקרית שלי אינה נועדה להצדיק שיח קיצוני, אלא להבין את המנגנון שמתחתיו. אם נצליח לראות שהקצנה אינה תמיד מתחילה מאידיאולוגיה, אלא לעיתים מחסר רגשי שלא קיבל החזקה, אולי נוכל להגיב אחרת .

כאן נכנסת גם האחריות ההורית והחינוכית. ככל שאנחנו כהורים וכדמויות משמעותיות נדע לספק לילד מענה מותאם לצרכיו הרגשיים , לא מתוך אידיאולוגיה, לא מתוך חרדה, ולא מתוך רצון לעצב אותו בדמותנו , אלא מתוך הקשבה אמיתית לעולמו הפנימי, כך נבסס בו עוגנים פנימיים יציבים. עוגנים אלה מאפשרים לשאת תסכול, מורכבות ואי ודאות ,מבלי להידרש לזהות מוחלטת ומגויסת מבחוץ. ילד שחווה נראות רגשית, ויסות מותאם והכלה עקבית מפתח חוסן שאינו תלוי בהכרעה דיכוטומית של “אנחנו” ו“הם”. במקום חסר שמחפש מילוי חיצוני, מתפתחת זהות שיכולה להיות חלק , מבלי להיבלע.

בסופו של דבר, השאלה אינה פוליטית. היא התפתחותית. היא רגשית. והיא מתחילה הרבה לפני הפוסט הבא שאנחנו משתפים

המאמר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, שעסקה בטראומה, זהות קולקטיבית ודינמיקות רדיקליזציה במרחב הציבורי והדיגיטלי. ד״ר מורן בכר רווה מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת PhD בחינוך (התמחות בפסיכולוגיה חברתית)