לחיות על הגדר

הדיסוננס בזוגיות הישראלית: בין ערכים שמרניים לשאיפה לזוגיות שוויונית

בשנים האחרונות הולך ומחריף דיסוננס עמוק בחברה הישראלית, שהתקיים מאז ומתמיד, אך התחדד באופן מיוחד מאז אירועי ה-7 באוקטובר 2023. הזוגיות בישראל ניצבת כיום בצומת בין שני עולמות ערכיים:

מצד אחד – מורשת חברתית ותרבותית שמרנית, שנבנתה בעשורים הראשונים של המדינה, עם דגש על תפקידי מגדר ברורים, משפחתיות ככלי לאומי, ויציבות כערך מרכזי.

מצד שני – ערכים מודרניים, ליברליים ושוויוניים שהתעצמו משנות ה-2000 ואילך, המדגישים פרטיות, מימוש עצמי ושוויון מגדרי בתוך הקשר הזוגי. הקונפליקט הזה מייצר דיסוננס זוגי של ממש, אשר מאתגר את היכולת לבנות קשר אינטימי, בר-קיימא ומשמעותי לאורך זמן.

הקשר ההיסטורי-חברתי של ערכים זוגיים בישראל

בשנות ה-80 התאפיינה החברה הישראלית בקונצנזוס לאומי-חברתי שהכתיב את דמות המשפחה "הנורמטיבית": הגבר הוביל בזירה הציבורית – כחייל, לוחם, עובד ומפרנס – והאישה נתפסה כמטפחת הבית, הילדים והחוסן הרגשי של המשפחה. זו לא הייתה רק תוצאה של מסורת דתית או אידאולוגיה לאומית, אלא צורך הישרדותי במדינה צעירה ונאבקת. המשפחה הייתה עוגן חברתי וגם לאומי.

החל משנות ה-2000 חל שינוי עמוק: השפעות גלובליות, התחזקות השיח הפמיניסטי, עלייה במודעות לרווחה נפשית והתחזקות האינדיבידואליזם – כל אלה יצרו מודל חדש לזוגיות: שוויוני יותר, רגשי יותר. זוגיות שאינה עוד רק שותפות פונקציונלית לצורך הקמת משפחה, אלא קשר אינטימי שמושתת על אהבה, הקשבה וחלוקת תפקידים גמישה, המבוססת על צרכים ולא על תפקידים קבועים.

ההקשר הישראלי: מדינה בין עולמות – וזוגיות במתח

החברה הישראלית חיה במתח מתמיד בין מסורת לקִדמה, בין קהילתיות לאינדיבידואליזם, בין זהות יהודית-לאומית לבין שאיפה להיפתח לערכים מערביים. ישראל היא מדינה ייחודית: מצד אחד, מדינה מפותחת בעלת טכנולוגיה מתקדמת, מערכת בריאות חזקה, חינוך איכותי ותרבות צריכה מערבית; מצד שני, היא מתמודדת עם איום קיומי תמידי, קונפליקטים ביטחוניים בלתי פוסקים ומתחים פנימיים בין מגזרים.

הקוטביות שבין מודרניות להישרדות, בין חופש אישי לקולקטיביות מגויסת – מחלחלת אל תוך מערכות היחסים האינטימיות. זוגות ישראליים מנסים לבנות קשר המבוסס על ערכים מערביים של שוויון ובחירה, אך שוב ושוב מוצאים את עצמם חוזרים למצב חירום: מלחמות, מילואים, יוקר מחיה, מערכת חינוך שוחקת ולחצים קהילתיים ומשפחתיים. כך נוצרת הוויה טורדנית, שבה הערכים והצרכים של קידמה ופלורליזם מתנגשים עם ערכי הישרדות, ודאות ושליטה שמבוססים על תפיסות שמרניות.

הזוגיות הופכת, אם כן, לשדה חברתי טעון שבו מתנגשים ערכים, זהויות וגבולות. הדיסוננס הזה אינו רק רעיוני – הוא מורגש ומורכב מאוד ברמת היומיום, ולעיתים מתיש רגשית.

הדיסוננס בחדר הטיפולים

בחדר הטיפולים אני פוגשת שוב ושוב את הדיסוננס הזה. בני זוג מדברים בשפה מודרנית: הם שואפים לתשוקה, לאהבה, לזוגיות פוטוגנית ולתחושת חיים "שווים" – חיים שמגשימים את הפנטזיה האינדיבידואלית. אך בפועל, ההתנהלות היא הישרדותית, לוחמנית. רבים ביניהם, אך גם תלויים זה בזו. דורשים רוח – ומבקשים חומר. מחפשים משמעות – ומבקשים שקט.

מאידך, אצל זוגות שמחזיקים באמונה דתית או ערכים שמרניים מובהקים, אני רואה פחות קוטביות. יש שם עוגן, הגדרה ברורה יותר, פחות FOMO. כמי שמגיעה מעולם חילוני, אני יכולה לראות כיצד הערכים המסורתיים מספקים קרקע יציבה, שקט נפשי, ולפעמים גם יותר חמלה בתוך הקשר.

אך נרד מהגדר?

בסופו של דבר, התחושה שלי היא שאנחנו כחברה צריכים לעצב מחדש את ההגדרה שלנו – לאמץ את ייחודיותנו, במקום להילחם בה. אנחנו לא אמריקה, לא שוודיה – אנחנו ישראל. לא פחות טובים – פשוט אחרים. עם ההיסטוריה, המורכבות והאופי שלנו.

אם נבין את זה, נוכל לעצב זוגיות ישראלית שהיא לא חיקוי של מודל מערבי, אלא ביטוי כן של המציאות הייחודית שלנו: זוגיות שיש בה הגיון, הלימה בין הלך הרוח להלך החיים, עוגן בתוך הכאוס.

וכשנפסיק לחיות על הגדר – נוכל גם באמת להתחיל לחיות בזוגיות שיש לה מקום, שייכות, ותואם לעולם שלנו כאן, במדינה המקסימה והמורכבת שלנו.