Image by Sincerely Media
  • מורן בכר רווה

חברה "ללא מעצורים"

כמה מים זרמו מאז התקופה ההיא, הרחוקה, בה זוגיות הייתה נגזרת של שידוך, נסמכת על קריטריונים יבשים כמו ייחוס משפחתי, מצב כלכלי, גיל, נראות, כאלה שנועדו להגן על יוקרת המשפחה ושמה הטוב, מעין בדיקת פרסות שנועדה לוודא שאין, חלילה, פגמים בריאותיים במשפחה.

אישה מבוגרת, חס ושלום, ללא רחם בתפקוד שיא, או סחורה מיד שנייה, שקולה לצונאמי משפחתי שיצריך גיוס כולל להצלת כבוד המשפחה וסכנה לשידוך הולם לאחרים, שכן מאיימת עליהם עננה שחורה ואימתנית.

אבל השנים עברו, השתחררנו מכבלי אבותינו ונהיינו עם חופשי. עתה זה תורו של הדור שבועט, דור שהכול מותר לו, שלא רואה בעיניים... מרגיש ומבצע.

אין כמו תחושת הקתרזיס אחרי חיים של כפייה. תחשבו לרגע על החוקילדת, מסיבת יום ההולדת במלאות 18 שנה, עם אלכוהול וחוקי!!, כאילו עד עכשיו לא שתינו, רק שעכשיו זה עם אמא ואבא בסלון, אין כמו ההרגשה שמותר לי הכול.

אז אני קם לעידן חדש, שהבחירה שלי שווה, הדעה שלי מותרת, וכל אחד יכול ורשאי להביא את הצבע המיוחד שלו... וואלה... ככה, בטוח?

תהליך ההשתחררות מכבלי הורינו מעוגן בהתפתחות הרגשית התקינה שלנו. תחילתו בשלב הספרציה (היפרדות) והאינדיבידואציה (יחידניתיות). אנו משתכרים מתחושת הצלחה שמקבלת לגיטימציה חברתית. אבל אז מתחיל לשעמם, שכן הכול מותר ואין במי למרוד. אין כיף ללא גבולות, איך נשבור אותם? איך נמרוד בהם? איך נשחזר ביומיום שלנו מבצעי חילוץ רוויי אדרנלין שבסופם נרגיש חזקים, מבולבלים, כועסים, מתוסכלים, כל הרגשות שמעצבנים אותנו מחד, ומאידך אנחנו חיים אותם ובשבילם. הרי לא סתם מושך אליו ז'אנר המתח והאימה, ספרים או סרטים, צופים כה רבים.

אז המוח האנושי הלך עוד צעד אחד קדימה והמציא את הרשתות החברתיות, פיתח את האפליקציות, יצר עבורנו גן עדן של בחירות, ללא גבולות, הכול במרחק קטן של לחיצת כפתור במהירות של קו אופטי מטורף חוצה יבשות.

אנו מוצפים בתמונות למכביר, כולם יפים, כולם מבטיחים, כולם בעצם מפולטרים. ומה שהפילטר לא עושה, הרפואה האסטטית משלימה. מתרבות נוקשה שמחפשת עבורנו את המדויק והכל כך מאוס, קיבלנו בעצם חברה ללא גבולות שמחפשת עבורנו את המדויק או, למעשה, את הבלתי אפשרי, כלומר רגע לפני שולחן הניתוחים. מה אמרנו הרגע לגבי בחירה?

ובמעבר חד, בדומה לסכין המנתח, ייצרנו גברת די דומה עם שינוי אדרת קל – חברה מדויקת בפרטים. את תפקיד ההורים קיבלנו הפעם בצלמם של קבוצת ה'שווים'. ההבדל הוא שהחברה הרבה יותר תובענית, עדיין לא הומצאו שלבי הספרציה, האינדיבידואציה בחברה והשפעתם עלינו. אנחנו קורבנות של החברה מאז ומעולם, אנחנו עדר של בני אדם שמחפשים שייכות. "אנחנו לא מי שאנחנו אלא מה שאנחנו חושבים שאחרים חושבים שאנחנו", צ'ארלס קולי, 'האני במראה'. מדדי היופי וההתאמה משתנים בהתאם לאופנה והלחץ החברתי, תרבות היפים והנכונים.

אז מה לעשות עם שפע המידע הזה? קודם כל מודעות. נהיה מודעים לו ולא נתבייש להגיד את זה בקול רם. ברגע שהנקודה הזאת ברורה, נבין גם שהחברה כיום באמת פתוחה להכול, וזה מה שיפה בה. יש מקום לבחירה חופשית, יש מקום לכל דבר, כל עוד משמעו אינה פגיעה באחר. יתכן כי מדיניות החופש של החברה המודרנית קצת גדולה עלינו, כששלל אפשרויות עומד בפנינו, קיימת סכנה כי אנחנו נאבד את עצמנו. אנו מוצאים את עצמנו מבקשים את אישור החברה, מחפשים את ההסכמות הפשוטות של פעם.

אבל, בהינתן מצב חדש זה, מצב שמן הסתם לא עמד בהכרח בפני הורינו ואף דורות קודם להם, עשו מאמץ לדייק את הצרכים שלכם, שאלו את עצמכם האם הצורך המוצג כעת על ידכם הוא באמת שלכם או שהוא נובע מפירותיו של הלחץ החברתי. דמיינו אתכם עכשיו, אך גם בעוד שנה ואולי גם 5-10 שנים, אולי עם יותר מודעות, עם אחריות, והכוונה לאחריות לגבי עצמכם, האם מה שכרגע אתם מחפשים זה באמת שלכם. השתדלו לשאול את עצמכם כל הזמן שאלות, לדייק לעצמכם את המציאות, לחפש רוח ולא חלומות מפלסטיק, לחפש מהות ולא גחמה.

השורה התחתונה היא שחופש הבחירה קיים. הוא מזמן מצב של עומס הזדמנויות ואפשרויות. הדרך לצלוח וליהנות ממנו הוא ע"י שאלת שאלות, פיתוח מודעות עצמית, יצירת בוחן מציאות על מנת שנדע לנצל זאת לתועלתנו ולטובתנו אחרת, חלילה, נקטין את עצמנו בהתאם לתכתיבי החברה.